ארבעה מחקרים מבוקרים עם הקצאה אקראית שפורסמו בעבר הראו, כי הטיפול בטמוקסיפן (Tamoxifen) מסוגל להפחית את הסיכון לסרטן שד בנשים בריאות עם סיכון מוגבר לסרטן שד, ב-10 השנים הראשונות למעקב.
עוד בעניין דומה
להלן דיווח ממחקר IBIS-Iי (International Breast Cancer Intervention studies), מחקר מבוקר וכפול-סמיות עם הקצאה אקראית, שהיה עם תקופת מעקב ארוכת טווח.
בין אפריל 1992 למארס 2001 גויסו למחקר IBIS-Iי 7,154 נשים בטרום אל-וסת ובאל-וסת, בגילאי 35-70, שהיו בסיכון גבוה לפתח סרטן שד. נשים אלו גויסו ממרפאות גנטיקה ומרפאות לבריאות השד בשמונה מדינות.
הנשים הוקצו אקראית לקבלת טמוקסיפן פומי במינון 20 מיליגרם ליום (n=3579), או אינבו (n=3575), למשך חמש שנים.
בתום תקופת מעקב שנמשכה בממוצע 16 שנים (טווח בין רבעוני: 14.1-17.6), דווח על 601 מקרים של סרטן שד: 251 (7%) נשים שטופלו בטמוקסיפן, ו-350 (10%) נשים מקבוצת הביקורת.
נמצא, כי הסיכון לפתח סרטן שד היה דומה בשתי הקבוצות בשנים 0-10, אז 226 (6.3%) נשים מקבוצת הביקורת ו-163 (4.6%) נשים מקבוצת הטמוקסיפן חלו בסרטן שד.
הסיכון היה דומה בשתי הקבוצות גם לאחר 10 שנים, אז 124 (3.8%) נשים מקבוצת הביקורת ו-88 (2.6%) נשים מקבוצת הטמוקסיפן חלו.
הירידה הגדולה יותר בסיכון נצפתה עבור סרטן שד פולשני חיובי לקולטן לאסטרוגן (יחס סיכונים [Hazard ratio, HRי] 0.66) וסרטן ממוקם של צינוריות השד (ductal carcinoma in situ)י (HR 0.65). לא נמצאה השפעה של טיפול בטמוקסיפן על הסיכון לסרטן שד פולשני שלילי לקולטן לאסטרוגן (HR 1.05).
תוצאות אלו מוכיחות, כי טמוקסיפן מספק הגנה ממושכת, אף לאחר הפסקת הטיפול, מפני סרטן שד, וכי התועלת גוברת על הסכנות שבנטילת טמוקסיפן.