על מנת לתכנן באופן אישי את הטיפול בסיום החיים, יש צורך בתקשורת פתוחה על העדפותיו של אדם ועמדותיו כלפי סוף החיים. תקשורת כזו יכולה לאפשר מהלך מכבד יותר ואיכות חיים גבוהה יותר של המטופלים ומשפחותיהם.
עוד בעניין דומה
שיפור של התקשורת בנושאים אלה יכול להתבצע על ידי כלים מובנים בעזרתם קל יותר "לפתוח דלתות" לנושאים טעונים. עם זאת, רוב הכלים מתמקדים בהעדפות לטיפול וקבלת החלטות מבלי לבצע הערכה מקדימה של העמדות הבסיסיות של האדם בטיפול.
קבוצת רופאים גרמנים מ-University of Cologne פרסמו החודש מחקר שניסה לבחון שיטות תקשורת רופא-חולה שונות בנושא זה. המחקר נועד להשגת תובנות לגבי דרישות ספציפיות, הגדרות הטיפול ותנאי התקשורת השונים בנוגע לסוף החיים.
ארבע קבוצות מיקוד נערכו עם מתנדבים ואנשי מקצוע מתחום הרפואה הסיעוד והטיפול הפסיכו-סוציאלי (16 נקבות, 2 גברים) שעבדו בהוספיס ובמרכזי טיפול פליאטיבי בגרמניה. החוקרים השתמשו בראיון מובנה על חוויות והיבטים הקשורים לשיחות על סוף החיים. הראיונות הוקלטו, תועדו מילה במילה, והתוכן נותח באנליזת תוכן איכותנית.
החוקרים הסיקו שקיום שיחות סוף החיים היה תלוי בעיקר באווירה נעימה, בקשרי אמון ארוכי טווח בין שותפי שיחה ורמת המקצועיות של אנשי צוות. הצוות הרגיש מחויב ליזום שיחות, אבל לא מעט דיווחו על חוסר ביטחון. האלמנטים המועילים היו התחלה של תהליך השיח בשלבים מוקדמים, הכללת קרובי משפחה, וקיום של דיונים רציפים.
החוקרים מסכמים כי יש צורך ביישום שיחות במבני טיפול קיימים כדי להתחיל בשיחות. יש להעדיף גישות אישיות. כל אחד מחברי הצוות יכול להיות שותף לשיחות מפורטות על עמדות לגבי סוף החיים, אבל יש לבחון זאת קודם לכן מאחר שיש כאלה שלא מוכנים לעשות זאת.
ניכר שיש צורך בהדרכה נוספת במיומנויות הנוגעות לדיונים של סוף החיים. התקשורת יכולה להשתפר על ידי שימוש בכלים עם פורמט פתוח ושימוש באירועים המביאים לדחף ברמה נמוכה (לא קריטי) לדיון על סיום החיים.
מקור: