מטרת המחקר היתה לתאר את היארעות כיבים בכפות רגליים ושרידות ללא כריתת גפה המקושרת לכיוב כפות רגליים מתוך מחקר עוקבה מבוסס אוכלוסין של חולי סוכרת.
עוד בעניין דומה
אוכלוסיית המחקר כללה 233,459 נבדקים עם סוכרת אשר היו בחיים בתאריך 1 בינואר 2012 וזוהו על פי מרשם אוכלוסין לאומי (שכיחות לאומית של 4.9%). מאפיינים של נבדקים אלה זוהו על פי רשומות בית החולים ומרשמי תמותה במהלך תקופת המעקב שהסתיימה בסוף נובמבר 2017, ואלה הושוו על פי תוצאים. החוקרים השתמשו ברגרסיה על שם COX לצורך הערכה של הקשר בין רקע של כיב בכפות רגליים ושרידות ללא כריתת גפה.
מתוך כלל אוכלוסיית, 23,395 נבדקים היו עם סוכרת סוג 1 ו-210,064 היו עם סוכרת סוג 2. מתוך אוכלוסיה זו ל-13,093 (5.6%) היה אירוע קודם של כיב בכפות רגליים, 9,023 התייצגו עם כיב ראשון, 48,995 נפטרו ו-2,866 עברו כריתה מינורית או מאג'ורית במהלך תקופת המעקב.
תוצאות המחקר הדגימו כי ההיארעות הכוללת של כיב ראשון בכף רגל עמדה על 7.8 אירועים לכל 1,000 שנות אדם (רווח בר-סמך של 7.6-7.9) ו-11.2 (רווח בר-סמך של 95%, 11-11.4) עבור כיב במיקום אחר.
גורמי סיכון להפחתה בשיעור שרידות ללא כריתת גפה כללו קיפוח חברתי, מחלת נפש והיות הנבדק בתת משקל בנוסף לגורמי סיכון קרדיווסקולריים רגילים. יחס סיכונים מתוקנן עמד על 2.09 (רווח בר-סמך של 95%, 1.89-2.31) עבור חולים עם סוכרת סוג 1 ו-1.65 (רווח בר-סמך של 95%, 1.6-1.7) עבור חולים עם סוכרת סוג 2.
מסקנת החוקרים היתה כי ההיארעות הכוללת של כיבים בכפות רגליים של חולי סוכרת עמדה על 11.2 לכל 1,000 שנות אדם. כיבים ברגליים נמצאו קשורים לירידה בשיעורי שרידות ללא כריתת גפה, שהינו מדד אפשרי ליעילות הטיפול של חולי סוכרת. מחלת נפש וקיפוח חברתי הודגשו כגורמי סיכון להתפתחות כיבים.
מקור: