במחקר שממצאיו פורסמו ב-Annals of Neurology, מטרת החוקרים היתה לזהות את הסיכון לאירועי דמם ואת גורמי הסיכון האפשריים לכך בקרב מטופלים אשר עברו אירוע של שבץ מוחי קל או אירוע מוחי חולף, הנשאים לאובדן תפקוד של CYP2C19 ומקבלים טיפול כפול עם נוגדי טסיות. במסגרת המחקר נבדק הסיכון לדימום במהלך 90 הימים לאחר אירוע השבץ.
עוד בעניין דומה
לצורך כך, החוקרים אספו 6,412 מטופלים מתוך מחקר ה-CHANCE-2י (Clopidogrel with Aspirin in High-Risk Patients with Acute Non-disabling Cerebrovascular Events II). התוצא העיקרי של המחקר היה אירוע כלשהו של דימום במהלך 90 יום, אשר הוגדר על ידי הקריטריונים של GUSTOי(Global Utilization of Streptokinase and Tissue Plasminogen Activator for Occluded Coronary Arteries).
בסך הכל דווחו 250 (3.9%) אירוע דמם אשר התרחשו בעיקר במהלך 21 הימים של הטיפול הכפול עם נוגדי הטסיות (200 מקרים, 3.1%). מקרי הדמם השכיחים ביותר היו של דימומים קלים, כגון חבורות, דימום מהאף ודימום מהחניכיים. אנליזה מרובת משתנים הראתה כי טיפול עם טיקגרלור ואספירין נקשר עם שיעור גבוה יותר של דימום (יחס הסיכונים = 2.21, רווח בר-סמך של 95% = 1.68-2.89, p < 0.001), בהשוואה לטיפול עם קלופידוגרל ואספירין. בנוסף, עישון נקשר עם סיכון נמוך יותר לדמם (יחס הסיכונים 0.70, רווח בר-סמך של 95% = 0.52-0.95, p = 0.02).
בנוסף, טיפול עם טיקגרלור ואספירין נקשר עם סיכון גבוה יותר לדמם במטופלים בגיל < 65 שנים (יחס הסיכונים = 2.87, רווח בר-סמך של 95% = 1.95-4.22) ובקרב מטופלים שאינם חולים בסוכרת (יחס הסיכונים = 2.65, רווח בר-סמך של 95% = 1.88-3.73; p לאינטראקציה = 0.04 ו-0.03, בהתאמה), בהשוואה לקלופידוגרל ואספירין.
החוקרים סיכמו כי עיקר אירועי הדמם התרחשו במהלך שלב הטיפול הכפול עם נוגדי הטסיות, ב-21 הימים הראשונים לאחר השבץ וכי הם היו קלים יחסית. הסיכון לדמם היה גבוה יותר בקרב מטופלים שאינם מעשנים ונקשר יותר עם מתן טיקגרלור ואספירין, לעומת מתן טיפול עם קלופידוגרל ואספירין, במיוחד במטופלים בגיל < 65 שנים ושאינם סוכרתיים.
מקור: