אדנומיוזיס היא אחת הסיבות המבניות לדימום רחמי חריג, אשר מופיע לעתים קרובות כדימום וסתי כבד. עקב ההבנה הלקויה של הפתופיזיולוגיה שלה, ניהול רפואי של דימום וסתי כבד שנגרם על ידי אדנומיוזיס עדיין מהווה אתגר. במחקר קודם, החוקרים מצאו כי תהליך הגליקוליזה חיונית לתיקון רירית הרחם בעקבות הווסת וכי גליקוליזה מדוכאת עלולה לגרום לדימום וסת כבד.
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת American Journal of Gynecology and Obstetrics החוקרים ביקשו לבדוק את ההשערה שמקליזין, תרופה בעלת פרופיל בטיחות מצוין, מקלה על דימום וסתי כבד בעכברים עם אדנומיוזיס מושרה באמצעות מודל וסת מדומה.
אדנומיוזיס נגרמה ב-36 עכברי C57BL/6 נקבות באמצעות שיבוש הממשק בין רירית הרחם ושריר הרחם. שלושה חודשים לאחר הזירוז, העכברים חולקו באופן אקראי לשלוש הקבוצות הבאות: מקליזין במינון נמוך, במינון גבוה וקבוצת ביקורת.
הטיפול עם מקליזין או פלצבו החל זמן קצר לפני תחילת הווסת המדומה והסתיים לפני גמילה מפרוגסטרון. החוקרים כימתו את כמות איבוד הדם ונלקחה דגימה מרקמת הרחם להערכת דרגה היסטולוגית של תיקון הרירית.
החוקרים ביצעו ניתוח אימונוהיסטוכימי של ארבעה חלבונים המעורבים באופן קריטי בגליקוליזה: Glut1 (טרנספורטר גלוקוז 1), Hk2 (הקסוקינאז 2), Pfkfb3 (6-פוספופרוקטו-2-קינאז/פרוקטוז-2,6-ביפוספטאז 3), ו- Pkm2 (פירובאט קינאז M2). מידת הפיברוזיס של הרקמה הן באנדומטריה האקטופית והן באנדומטריה האאוטופית הוערך באמצעות צביעת מסון טריכרום.
תוצאות המחקר הדגימו כי בעכברים עם אדנומיוזיס מושרה, מקליזין האיץ את תיקון רירית הרחם באופן תלוי מינון והפחית את כמות דימום הווסת. מתן מקליזין העלה ביטוי חיסוני ברירית הרחם של Hk2 ו-Pfkfb3, אך לא של Glut1 או Pkm2. היקף הפיברוזיס של רירית הרחם ירד בעקבות מתן מקליזין. באופן מרשים, שינויים חיוביים אלה התבטאו בדיכוי התקדמות הנגעים, כפי שניכר מהפחתה תלויה במינון בהיקף הפיברוזיס (המייצגת את התקדמות הנגעים).
החוקרים סיכמו כי גליקוליזה עשויה להיות מטרה טיפולית מבטיחה וכי למקליזין עשוי להיות פוטנציאל טיפולי כטיפול לא הורמונלי לדימום וסתי כבד הנגרם על ידי אדנומיוזיס, מבלי להחמיר את המחלה.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה